פרשת לך לך- פדיון שבויים ואברהם

פרשת לך לך עוסקת בסיפור קורותיו של אבי האומה- אברהם אבינו. אברהם הצטווה לעלות לארץ כנען שתיקרא בהמשך ארץ ישראל. אברהם הולך לארץ, מעתיק את מקום מושבו ממקום למקום, נוסע ממקום למקום. התנועה מאפיינת את פעילותו הראשונית בארץ. כשמגיע רעב לארץ, אברהם נאלץ לרדת למצרים, הירידה לא הייתה בצווי אלוהי ולכן הרמב"ן מבקר את ירידה זו, שסיכנה את חייו וגרמה לחטיפתה של שרה לבית פרעה. כששרה משתחררת משבייה זו, המשפחה חוזרת לארץ. לוט אחיינו המאומץ של אברהם עלה אתו לארץ, ירד וחזר אתו לארץ. בעקבות מריבה בין רועי אברהם לרועי לוט הם נפרדים על פי הצעתו של אברהם. לוט מתיישב בעבר הירדן המזרחי בסדום, וגם אברהם שנדד עד כה מתיישב באלוני ממרא בחברון. שינוי משמעותי באורח חייו הנוודי עד כה. ייתכן שההתיישבות בחברון הייתה כדי שיוכל לצפות משם לכיוון סדום מקום התיישבותו של לוט. לוט נפרד מאברהם אבל אברהם לא נפרד מלוט, הדוד אימץ את אחיינו היתום, ואברהם מרגיש אחריות על לוט. הכתוב מספר שה' מצווה עליו: "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" ומיד אחר כך: "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'",. לא ברור אם אברהם מקיים את הציווי במלואו, הוא מגיע לאלוני ממרא אשר בחברון מתיישב שם, ובונה שם מזבח לה', מעבר להקרבת קורבנות המקום נועד להפצת שם ה'. ההתיישבות הייתה כרוכה בכריתת ברית עם תושבי המקום כפי שמופיע בהמשך: "וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם" (י"ד יג). המקרא לא מפרט מה היה הרקע לכריתת הברית, נראה שאברהם רודף השלום כרת ברית עם יושבי הארץ, מסתבר שלכריתת הברית היה רקע אמוני, השותפים לברית קיבלו את האמונה בייחוד ה', וכריתת הברית הייתה למטרות של ביטחון ועזרה הדדית. לא ברור אם התיישבות אברהם בחברון, הפסקת נדודיו וכריתת הברית הייתה רצויה בעיני ה'. מלחמת העולם שפרצה בהמשך בין ארבעת המלכים לחמישה מאלצת את אברהם לעזוב את מקום מגוריו ובעלי בריתו לנוע ולפעול עקב שביית לוט אחיינו, הכתוב מספר:
וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: (י"ד יג-טז)
אברהם מכונה "העברי" רבו הפירושים לשם זה, ברור שבשלב זה אין עדיין שם תואר: "ישראלי" כי יעקב שהוא ישראל עוד לא נולד, אברהם מכונה עברי, כיון שהוא מצאצאי עבר שהיה אחד מעשרת הדורות שהיו מנוח עד אברהם, מצאצאיו שם. הכתוב מציין את מוצאו של אברהם כיוון שככל הנראה עבר היה איש מיוחד, רש"י (י' כה) כותב שהיה נביא, קרא את בנו פלג על התפלגות האומות במגדל בבל, אירוע שיהיה בעתיד. במסורת חז"ל היה בית מדרש של שם ועבר. אברהם ממשיך את דרכו של עבר, שלימד מוסר ודרך ארץ. לכן הפליט המגיע משדה הקרב מגיע אליו כדי לספר לו את שביית אחיינו, הוא יודע שאברהם לא יישב באפס מעשה, הוא ינסה בכל דרך להציל את אחיינו. מתברר שלאברהם היו מאות חניכים, אולי הוא המשיך בדרכו של עבר ופתח בית מדרש לאמונה ודרך ארץ. אברהם מלמד את חניכיו שלעיתים לא ניתן להסתפק בלימוד אלא צריכים לעשות מעשה, לצאת להילחם כדי לפדות שבוי. שאלה הלכתית מעניינת האם מותר לסכן מאות חניכים כדי להציל שבוי אחד. במלחמה לאומית נראה שהדבר מותר, אבל אברהם הוא עדיין איש פרטי. יש מקום לעיין בסוגיה זו.
בכל אופן ברור שאברהם מלמד את אומות האזור מהי מידת המסירות הנדרשת כדי לתקן עוולה מוסרית של חטיפת בן חורין. שלילת חירות היא פגיעה בצלם האלוהים של האדם, ולכן בפרשת משפטים (שמות כ"א טז) מופיע שחוטף אדם דינו מוות. מותר למכור ספר תורה כדי לממן פדיון שבויים (רמ"א יו"ד ר"ע ס"א). פעולתו של אברהם היא חינוכית בשביל חניכיו ואוניברסלית לכלל האומות הנלחמות זו בזו.
לא מופיע במקרא שלוט מודה לאברהם על פעולתו ההרואית, גם מלך סדום מבקש את הנפש ומוכן להשאיר לאברהם את הרכוש, הצעה שאברהם מסרב לה. המקרא מעמיד את מוסריותו של אברהם מול התנהגותו של מלך סדום ולוט. מלכי צדק מלך שלם מברך את אברהם:
וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל: (י"ד יח-כ)
צדק ושלם מכוונות לשם ירושלים, וכך הייתה מסורת בדברי חז"ל, האם אותו מלכי צדק האמין לגמרי באמונת הייחוד לא ברור, הוא האמין בכך שיש "אלי עליון" מעל כל האלים, הוא בורא שמיים וארץ, והוא משגיח על הנעשה בעולם, הוא סייע לאברהם לנצח את אויביו. אמונה זו רווחה בין אומות העולם שיש כוח עליו מעל כל הכוחות, כך מתאר הרמב"ם את המציאות הדתית בימי אברהם ולפניו:
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו היתה טעותם, אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך, כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים, וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.(הלכות עבודה זרה א' א)
אברהם יוצא נגד תפיסה אלילית זו, ומודיע לכל באי עולם שיש לעבוד את האל האחד היחיד ולא את ברואיו. מלכי צדק יודע שיש אל עליון וככל הנראה מאמין שהאל העליון סייע לאברהם במלחמה. מניין לו אמונה זו, ייתכן וקיבלה מאברהם עצמו, שבמסגרת פעילותו היה בקשר אתו לפני המלחמה. דבריו של מלכי צדק משלבים את אמונת הייחוד עם המעשה המוסרי של אברהם, ומלמדים שאמונה ומוסר כרוכים זה בזה. זה עיקר המסר של אברהם אבינו לכל באי עולם, מסר שעתיד לצאת מירושלים לכל העולם.